אמילי ברונטה: מתנשאים לגבהים

אמילי ברונטה ברומן הראשון שלה, "הגבהים המתנשאים" הביאה תחושה חדשה לעולם המאה ה-18. זה היה עולם של חיים מפוצלים, שבו נמתחו קווים עדינים בין כל המעמדות החברתיים, ורכוש חומרי הגדיר את מעמד העם. בחברה המסווגת הזו הצליחה אמילי ברונטה לצייר את דמותם של שני אנשים שהגבילו עצמם לחברה המכווצת, אך יצרו עולם משותף משלהם. והעולם המשותף הזה, הניב יצרים עזים, של אהבה, תשוקה ונקמה.

קאתי והית'קליף אמנם באו לחיות יחד מילדותם המוקדמת, אך ההבדלים החברתיים ביניהם גרמו להם להתנגש ישיר עם החברה. קתרין ארנשו הייתה שייכת למשפחת האריסטוקרטים, והית'קליף לא היה אחר מלבד צועני, שהובא לבית, כמעשה חסד. אולם מהר מאוד קתרין מפתחת חיבה להית'קליף השקט, כשהיא מוצאת אותו בהרמוניה עם העצמי שלה. בין אם זה נגינה, אכילה, שירה או שיעור תנ"ך, היא מוצאת נטייה להיות כמו הית'קליף יותר מאשר היא. כשהן גדלות יחד במשורות, קאתי והית'קליף, מתחברות יחד כשהן לומדים לחלוק את אותה נקודת מבט כלפי החיים. הם חיים בחופש וברוח גבוהה בארצות הפזורות העצומות.

באופן לא מודע הם מפתחים קשר, קשר של אהבה, כל כך חזק שהם אפילו לא מכירים את עצמם.

הסכסוך מתעורר כאשר קתרין מוצגת בפני אדגר לינטון. קתרין והית'קליף מודעים מלכתחילה לכך שהעתיד טומן בחובו קשיים, אך הם מעסיקים את עצמם באושר שלהם עד שאדגר לינטון נכנס לתמונה. היתקליף נסער וזעם בעקבות ביקוריו התכופים ומוצא אותו כאיום על כבודו בעוד קתרין לא רואה שום אויב באדגר לינטון ועד מהרה היא מכירה היטב את אורח חייו. כאשר מציאויות חדשות נפתחות בפני קתרין, היא רואה עולם גדול יותר מעבר למה שראתה עם הית'קליף בגבהים המהירים.

קתרין נקרעת בין החברה לעולמה שלה. אדגר לינטון נראה האדם הנכון להינשא לו, מכיוון שיש לו עושר, מעמד וכבוד. אבל עם היתקליף יש לה משהו מעבר לכל הרכוש החומרי. היא אומרת "מה שהנשמה שלנו עשויה ממנו, שלו ושלי זהים". זו הייתה התגלות עבור קתרין, כאשר בפעם הראשונה היא הבינה שיש משהו מובהק ברגשותיה כלפי הית'קליף. היא לא יכלה להפריד את עצמה ממנו בשום צורה, כי עמוק בפנים היא הרגישה שהם לא יצורים נפרדים, אלא נשמה אחת המעסיקה שני גופים. היא אומרת "-הוא יותר אני עצמי ממני." זו הייתה הבנה רגשית עזה. והתנועה קדימה עוצבה על ידה, כשקאתי התחילה לחשוב על דרכים שבהן היא יכולה להיות עם היתקליף לא רק מבחינה רגשית אלא גם בעולם החברתי שבו הם חיו.

בניסיון לגרום למערכת היחסים עם היתקליף לשרוד את הסכסוך עם החברה האורתודוקסית, קתרין חושבת על נישואים עם אדגר לינטון. היא רוצה להשקיט את העולם שבחוץ שהתחיל להפריע לעולם הפשוט והשקט שחלקה עם הית'קליף. היא רצתה להתחתן עם לינטון כדי שלא רק שתוכל להפוך את הית'קליף לעשיר, אלא גם להחזיר את הקשר הסודי עם הית'קליף, מבלי שאף אחד ישים לב או יפריע לו. אולם הית'קליף אינו מאותו רעיון, הוא מוצא את זה נגד גאוותו לקתרין להינשא למישהו אחר. הוא התייסר מהמחשבה שמערכת יחסים כמו נישואים תקרע אותם לנצח, ובייאוש וחוסר אונים מוחלט הוא מחליט לצאת לגלות. היעדרותו של היתקליף מרגיז את קתרין, היא רוצה אותו בחזרה. ואז היא מתחתנת עם לינטון. היא מיהרה את המעשה הזה ולכן היא חייבת לגרום לה להתקבל חברתית, ובלבה חיכתה להיתקליף.

הית'קליף אמנם חוזר, אבל לראות את אהובתו קתרין חיה עם אדגר לינטון מכעיס אותו. זה הזמן שבו דברים מתחילים להתהפך כמו שקתרין לא יכלה לדמיין. קתרין רוצה שהית'קליף יישאר כפי שהיה, והיא לא מצליחה להבין את הכעס הזועם שלו. הית'קליף הרגיש מבודד ונשאר בחוץ, ובמקביל הרגיש קשר עם קתרין מה שמשך אותו לעתים קרובות למדרגת ת'רושרוס גראנג'.

בעקבות אירועים מתגלים כגרוע עוד יותר, קתרין נקלעת למחלה קשה, והית'קליף לא הצליח למצוא שלווה והוא עושה ניסיונות נואשים לגרום לקתרין להבין את פגמיה. אדגר לינטון מוצא את עצמו כנה כלפי קאתי ומנסה לטפח אותה, ולהרחיק אותה מהפיתוי של הית'קליף.

הדמות המרוכבת שחולקות קתרין והית'קליף הופכת ברורה לקוראים ביום שבו הם נפגשים בפעם האחרונה. הרגע טומן בחובו רגשות של אהבה, כעס, אשמה ופחד עבור שניהם. קתרין רוצה שהית'קליף ידע שאפילו המוות לא יכול להפריד בין שניהם. היא אומרת לו שאם כל דבריה יייסרו אותו, גם היא תהיה במצוקה. היא בוכה ומחזיקה בו כל החיים, ואומרת "זה לא היתקליף שלי. אני עוד אוהב את שלי; ואקח אותו איתי: הוא בנשמתי." היא יודעת שמה שהיא חולקת עם הית'קליף הוא ייחודי, והיא הייתה בטוחה שתשמור אותו איתה ותיקח אותו לקברה. גם היתקליף בוער בתשוקה, הוא יודע שהוא עומד לאבד את קתרין ובלעדיה חייו היו ריקים. הוא מאשים אותה על שעזבה אותו ושמה קץ לחייו, אבל יותר הוא שונא את עצמו, כי הוא לא יכול להציל אותה כי הוא לעולם לא יוכל לקבל אותה שוב כמו קודם. רגשותיו העזים של היתקליף ברורים כשהוא אומר "אני אוהב את הרוצח שלי – אבל שלך! איך אני יכול?" הית'קליף אינו ניחם וחסר אונים.

קתרין מתה, והית'קליף נותר להתאבל. הוא מיוסר ובייאוש הוא קורא את קתרין, הוא מקלל אותה שלעולם לא תהיה בשלום עד שהוא חי. הית'קליף מבין את מותו, במותה של קאתי. הוא צועק ומתחנן בפניה "אמרת שהרגתי אותך – תרדוף אותי, אז!" "-אני לא יכול לחיות בלי החיים שלי! אני לא יכול לחיות בלי הנשמה שלי."

הרגעים הללו חשובים מכיוון שהם גורמים לנו להבין כי קתרין והית'קליף חלקו קשר לפני המהות. הם יצרו עולם משלהם שבו היה להם אחד את השני. קתרין והית'קליף בודדו את ישויותיהם מהנורמות המסורתיות של החברה, והם חיו לתוכן. הם תמיד היו בהרמוניה זה עם זה ואפילו בניסיון הם לא יכלו להבדיל ביניהם כפי שהם הרגישו אחד. הם חלקו יחד את כל הרגשות, כל הרגעים וכל הייסורים; הם הפכו לאחד נגד עולם שקשר נגדם קשר. עם הכוח המשולב הזה הם גדלו ושגשגו, אבל נשארו אחד בכל הסיכויים.


Source by Arfa Zahid

About admin

Check Also

רומנטיקה קלאסית בטיול ירח דבש בהוואי

כאשר רוב האנשים חושבים על טיולי ירח דבש רומנטיים, המילה הראשונה שעולה בראש היא בדרך …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Recent Comments